בית המשפט העליון סרב לסטות מהלכה קודמת וקבע כי ועדה מקומית רשאית לסרב להנפקת אישור עירייה לרישום בטאבו, כל עוד רובצים חובות היטל השבחה על נכס מקרקעין.
ביום 1.2.2022 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון בעניין עעמ 5928/20 הוועדה המקומית לתכנון ובניה גן יבנה נ' ברוריה ובועז עוז.
באותו מקרה, רכשו המשיבים נכס מקרקעין ממוכר אשר לטובתו היתה רשומה הערת אזהרה וטרם הושלם רישומו של המוכר כבעל זכויות במקרקעין. לימים, המוכר נקלע להליך פשיטת רגל וזאת לפני תשלום היטל ההשבחה ובטרם הונפק אישור העירייה הנדרש לרישום בטאבו. יתרה מכך, התברר כי חוב היטל ההשבחה הרובץ על הנכס, כולל גם חוב היטל השבחה ישן בגין עסקה קודמת במסגרתה המוכר רכש את זכויותיו במקרקעין.
המשיבים ניסו לטעון, כי הוועדה המקומית לתכנון ובניה גן-יבנה לא פעלה באופן הנדרש על מנת לגבות את חובות היטל ההשבחה החלים על הנכס (הן בגין מכירת הזכויות למשיבים והן בגין המכירה הקודמת למוכר) ולפיכך טענו, כי בנסיבות חריגות אלה על הוועדה להנפיק להם את אישור העירייה.
בית המשפט העליון קבע בפסק הדין כי אין לסטות מן ההלכה שנקבעה בע"א 4260/15 אלעזר נ' עירית רמת השרון וכי הוועדה המקומית רשאית לסרב ליתן למשיבים אישור לרישום זכויותיהם, כל עוד רובצים על הנכס חובות בגין היטל השבחה, זאת בהתאם לסמכותה לפי סעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.
בית המשפט חזר על הרציונלים שהועלו בהלכת אלעזר, לפיהם אין מקום שרוכש ישפר את מצבו במקרה בו המוכר נכנס להליך פשיטת רגל וכי רוכש נכס הינו מונע הנזק הטוב ביותר, מאחר שביכולתו לבדוק מלכתחילה את קיום החוב וביכולתו לקבוע מנגנונים בהסכם המכר להבטחת תשלום החוב (כדוגמת מנגנון פיקדון מיסים).
בית המשפט הבהיר כי סעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 מעניק לוועדה המקומית כלי גביה פסיבי כדי למנוע, בין היתר, את הצורך "לרדוף" אחר החייבים בהיטל וכי במקרה דנן לא קמה הצדקה לקבוע כי הרשות אינה רשאית להשתמש בכלי הגבייה הפאסיבי העומד לרשותה, שכן קביעה כזו תחתור תחת הרציונל של כלי גביה זה.
בית המשפט הוסיף כי ייתכנו מקרים שבהם התנהלות הוועדה עשויה לשלול ממנה את כלי הגבייה הפסיבי כאמור, אולם מדובר במקרים חריגים, שבהם ניתן להצביע על פגם קיצוני בהתנהלות הוועדה.
